כותבים רבים מחפשים נקדן חינמי ברשת. ואכן, יש כמה מנועים לא רעים, בראשם המנוע של דיקטה, שיודעים לנקד טקסט במהירות. עמודים שלמים הופכים למנוקדים בתוך שניות. זה בהחלט מרשים. מי שבעיקר אוהב להשתמש בנקדן חינמי הם המורים במערכת החינוך הישראלית, וספציפית – המורים של ילדיי. איך אני יודע זאת? כי מאז שבִּתי הייתה בכיתה ב' היא מביאה הביתה דף נחמד ובו טקסט מנוקד: מה למדנו השבוע בכיתה. המורה, שככל הנראה קיבלה על עצמה לבדוק את סבלנותי, הייתה מעבירה בכל שבוע את הטקסט בנקדן החינמי: קליק – והטקסט מנוקד כהלכה.
אז זהו, שלא.
הילדה המסכנה (הבת שלי, כזכור), הייתה אז תלויה לגמרי בניקוד, וקראה:
הַשָּׁבוּעַ לָמַדְנוּ בְּשִׂעוּר הָלְכָה (הֲלָכָה!) עַל הַמְּצַוּוֹת (הַמִּצְווֹת!) הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ.
הבעיה בנקדנים החינמיים ברשת ברורה. מי שאין לו עיני נץ לחפש את השגיאות האלה סופו שיוציא טקסטים עמוסים בשגיאות מביכות יותר ופחות. במקרה של טקסט לילדים, השגיאות יכולות לבלבל את הקוראים ולסבך אותם, ובמקרה של טקסט למבוגרים, למשל בשירה, הטעויות פשוט לא מכבדות את המילים היקרות.
כמעט בכל שבוע אני מנקד טקסט חדש, ופעמים רבות הכותב כבר העביר אותו בנקדן חינמי ברשת. איך אני יודע? פשוט, הוא מלא וגדוש ב"טעויות נקדן" מכל הסוגים. "מְכַוֵּן אֶת הַגִּיטָרָה וְשַׁר", שורר אחד, "קְחִי אוֹתִי אֶל בֵּין יָדֶיךָ", ביקש אחר.
והאמת היא שלא רק שגיאות כאלה, שקופצות אל העין ומסיחות את הדעת, טמונות בשימוש בנקדן חינמי. יש גם מילים שנשמעות דומות אך אינן דומות כלל: הַנְּשָׂמָה = ה+נשמה; ואילו הַנְשָׂמָה = פעולתו של המנשים. פעם ערכתי רשימה של קטגוריות מתבלבלות מהסוג הזה, ומצאתי שיש אלפי מקרים שיכולים להתחלף ועדיין להישמע בדיוק אותו הדבר.
אפשר בהחלט לטעון שזה מעיד על חוסר הרלוונטיות של הניקוד לימינו, אבל מי שעדיין מאמין בכך שהניקוד המלא מבטא את הכוונה המדויקת של המילה ואוצֵר בתוכו את הדקדוק ההיסטורי שלה, מוטב לו שלא ישתמש בנקדן חינמי ברשת. לניקוד מקצועי, כמו לכל פעולה מקצועית, עדיין צריך לפנות למקצוען. ואני לא מדבר על עצמי כמובן!
Comments